הנוסח להלן מתוך כתב טענות שלי שהוגש לערכאות – מותר השימוש באחריות המשתמש בלבד
[1] דנ"א 1595/06 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח-תקווה (להלן: "פסק הדין ארידור").
[2]
עקרון זה נכון גם לגבי פיצויים אשר נקבעים לפי פקודת הפיצויים
(הגנה) 1940, לרבות לפי "צו
תפיסה". לעניין זה ראו לשון הוראת סעיף
12א. לפקודה זו לגבי פיצויים המשתלמים אם חדל התובע מלמלא אחר הודעה למסור
סכסוך לבית דין (תיקון: 1947):
"מקום שבהמשך לכל הודעה על תביעת הפיצויים לפי פקודה זו שניתנה למחלקה הממשלתית או לרשות הצבאית הנוגעת בישובה של אותה תביעה (הקרויה להלן "הרשות") בהתאם לסעיף 12 או 14, או, מקום שלא ניתנה הודעה כזאת על תביעה בהתאם לסעיפים האמורים, הציעה הרשות בכתב לתובע, לאחר תחילת תקפה של פקודת 1946, לשלם לו ללא תנאים כל סך (לרבות כל סך העשוי להשתלם לעתים מזומנות), כפיצויים, ובמשך שלושה חדשים למן קבלת אותה הצעה לא קיבל אותה התובע ולא מסר את הענין לבית-הדין לעניני אניות או לבית-הדין הכללי (הכל לפי הענין) כסכסוך הטעון הכרעה לפי פקודה זו, רשאית הרשות למסור לתובע הודעה בכתב שבו תדרוש ממנו למסור את הענין לבית-הדין לעניני אניות או לבית-הדין הכללי (הכל לפי הענין) כסכסוך הטעון הכרעה לפי פקודה זו, ואם חדל התובע מלמלא אחר אותה הודעה במשך שלושה חדשים למן מסירתה, כי אז ייחשב הסך שהציעתהו הרשות כנ"ל כאילו הסכימו עליו התובע והממשלה שהוא יהיה הפיצויים המשתלמים לתובע לפי הפקודה הזאת, אלא אם יושב בעצם הסכסוך בינתיים, בין התובע ובין הממשלה. כדי להסיר ספקות, מכריזים בזה כי לצרכי סעיף זה תיחשב הצעה כהצעה מותנית, אך ורק בגלל היותה ערוכה בכפוף להבאתם בחשבון או החזרת-תשלומם של כל מפרעה או תשלום אחר, שניתנו בגין הפיצויים".
[3] כדברי כב' השופט גרוניס בפסק הדין בעניין ארידור בעליון (ע"א 5964/03 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקוה), שם נקבע אמנם, כי, באופן עקרוני, חל חוק ההתיישנות על תביעות לפיצויי הפקעה מרשות מקומית, אולם ניתן ללמוד כי לא בהכרח ראוי שתועלה בעניין הפקעות שנעשו על ידי המדינה: "דומה, שבמקרה של פיצויי הפקעה מתעצמת אותה תחושה של אי-נוחות בשל כך שהרשות הפקיעה את קניינו של הפרט ובהמשך היא מבקשת לדחות תביעה לפיצויים מטעמי התיישנות. ביטוי לאי-נוחות זו נמצא באמירה: "ההפקעת וגם לא שילמת?" (ראו, מאמרם של עורכי הדין אברהם סימון ואלון קפלן הנזכר בפיסקה 27 לחוות דעתו של חברי המישנה לנשיא). יחד עם זאת נזכור, כי במקרה דנא חובת הפיצוי איננה מוטלת על המדינה, אלא על הרשות המקומית (ואילו כאשר עסקינן בהפקעה לפי חוק התכנון, על הוועדה המקומית לשאת בתשלום). מצד אחד ברור, כי במקרה הרגיל קיים פער כוחות בין הרשות המינהלית (הוועדה המקומית או הרשות המקומית) לבין הטוען לפיצויים. מצד שני, אין להשוות בין כוחותיה ומשאביה של המדינה לאלה של רשות מפקיעה שהינה רשות מקומית או קשורה ברשות כאמור (כוונתנו לוועדה מקומית). די להעיר בהקשר זה, כי מן המפורסמות הוא שמצבן של חלק מן הרשויות המקומיות איננו שפיר, בלשון המעטה", וגם דבריה של כב' השופטת (כתוארה אז) ארבל בפסק הדין: "אכן, הימנעותה של רשות ציבורית מלשלם לאזרח את אשר היא חבה לו, תוך הסתמכות על טענה פרוצדוראלית, אינה מתיישבת, על פניה, עם עקרון ההגינות שהרשות מחויבת בו או עם עקרון שלטון החוק לו היא כפופה. מסיבות אלו, קרוב להניח, קבע היועץ המשפטי לממשלה (כתוארו אז) ח' כהן, הנחיה לפיה לא תעלה המדינה טענת ההתיישנות ללא אישורו של היועץ המשפטי לממשלה. הנחיה זו משלה בכיפה משך שנים ולאחרונה עברה שינויים, אולם גם היום, במקרים רבים נמנעת המדינה מלהעלות טענה של התיישנות, כפי שציין בא כוח היועץ המשפטי לממשלה במסמך עמדה שהגיש במסגרת הליך זה."
[4] ראו ה"ש 2 לעיל.
[5]
בג"ץ 256/72 חברת החשמל למחוז ירושלים בע"מ נ' שר
הביטחון, פ"ד כז(1) 124, 136; בג"ץ 10104/04 שלום עכשיו - שעל
מפעלים חינוכיים נ' הממונה על היישובים היהודיים ביהודה ושומרון, פסקאות
כ'-כ"ג.
[6]
ראה ה"ש 5 לעיל.